נוער נושר!

צמד מילים המעורר אסוציאציה של חבורות רחוב משוטטות בחוסר מעש- כך שח לי מחנך אחד – בחורים חצופים וגסים אשר בזים לכל דבר, חבר'ה כאלה שהיית מעדיף לעבור למדרכה השנייה כשראית אותם ברחוב. אולי ישנו זן בבריאה של צעירים שנולדו עם נשמה שחורה, כאלו שכל מה שההורים ניסו לתת להם, וכמה שניסו לדבר על ליבם – הם כנראה החליטו שלא מתאים להם דרך החינוך ובחרו בדרך פרובוקטיבית נגד המסגרת. אולי יש כאלו שנולדו עם כח מרידה עז נגד כל העולם. וכמה שתתקרב אליהם וכמה שתתן להם יותר, כך הם יבוזו לך ויכפרו בטובתך. אומר לך את האמת, אני לא מרחם עליהם, אני חושב שחבר'ה עם רוע כזה ועם כפיות טובה כזו, צריך לשלוח לחו"ל. שלא יקלקלו לנו את הילדים עם כל הסמארטפונים שלהם כשהם מתקבצים סביבם ממש מתחת לבתים הטובים שלנו. למה אף אחד מהקהילה שלנו לא קם ומעיף אותם לכל הרוחות – סיים המחנך את דבריו – אלה חבר'ה שמבינים רק כוח!

הקשבתי לו כל העת, לא יודע אם לבכות או לצעוק. איך יכול אדם שעוסק בחינוך למעלה מעשרים שנה לדבר דיבורים קשים וטיפשיים כל כך המשקפים מבט כל כך שטחי ולא מעמיק על הנוער הנושר…

דבר אחד היה ברור לי: מחנך זה מעולם לא קיים שיחת נפש כנה ואמיתית עם בחור נושר, והוא מדבר מסברות כריסו גרידא.

הנה קטע ממכתבו של נער נושר בן שבע עשרה הפותח לנו צוהר לעולמם של הנושרים – חבורות הרחוב.

"אבא, אני אוהב אותך! אני יודע שכעסת עליי הרבה. והייתה לך סיבה טובה. אני לא רציתי ללכת בתלם שאתה רצית שאלך. הייתי חלמן גדול, לא עושה דברים בזמן, תמיד שוכח, ותמיד מפסיד. אבל ההפסד הכי גדול שהיה לי בחיים הוא אתה, אבא. אני הפסדתי אותך. תמיד שהייתי בסביבתך היו פניך חתומים, אתה יודע היום שאני חושב על זה נראה לי שכמעט מעולם לא חייכת אליי, אף פעם לא נישקת אותי, ובכלל כל הזמן כשהייתי בסביבתך – גם אם לא קרה כלום – הייתי חש שאתה כועס עליי. אתה יודע מה אני נזכר עוד? אני נזכר שכשהייתי קטן, ילד בן עשר, הייתי מתחנן לפניך שתבוא לשבת כמה דקות על מיטתי לפני השינה ונדבר קצת, אבל אתה אמרת אין לי זמן, אני עסוק. היום אני יודע שכנראה היית עסוק בדברים חשובים ודחופים אבל אני הפסדתי אבא. זה מוזר לא? יש לי אבא חי אבל אני מרגיש יתום לגמרי! הרגשתי כבר בגיל צעיר מאוד שאני לא אהוב בבית, אבל לפני שלוש שנים הגיעה תקופת השיא. אז הבנתי שלא רק שאתה לא אוהב אותי, אתה ממש שונא אותי!!!

התחלת לצעוק עליי בקולי קולות כשמשהו בלבוש שלי לא מצא חן בעיינך. כשהיית מתחקר אותי על איפה הייתי ומה עשיתי, אם הייתי שוכח פרט אחד או כשהיה מתברר לך ששיניתי פרט אחד – אפילו פרט קטן ומטופש – אוי מה שהייתי חוטף על זה, מכות רצח! 'שקרן' היית צועק עליי – צעקות שחדרו לי דרך האזניים היישר לעצמות הגולגולת, צעקות ששרטו את כל עצמות ראשי – ואחר כך היית מנחית עליי עוד מהלומה ומזהיר אותי לפעם הבאה שלא אעיז לשקר לך לעולם! אמא הייתה רבה איתך הרבה בגללי. היא כן אהבה אותי, אבל גם היא לא יכלה להתגבר על הפראיות שלך, גם היא סבלה ממך. כולם בבית סובלים ממך, גם האחים הקטנים שעוד נדמה לך שהם מחייכים אליך… אני לא יודע מה היה חטאי הגדול ש'התלבשת' עליי יותר מכולם. אולי בגלל שאני הבכור. אומרים שהבכורים הכי סובלים מההורים, עד היום לא ברור לי למה…

לצערי היחסים בינינו הלכו והתדרדרו מבלי שארצה בכך. כל פעם היית 'נדלק' בגלל משהו אחר. פעם זה פריט בלבוש שלי ופעם זה כשהיה נדמה לך שדיברתי עם רובי הבחור ה'מקולקל' – הבן של השכנים שלנו- שאסרת עליי לדבר איתו. תאמין לי, הרגשתי כמו מי שצריך לדרוך על ביצים כל היום. כל רגע לא היה בטוח בעייני. לא ידעתי מאיפה זה יגיע לי הפעם…

ואז הגיע השיא. קניתי לי סמארטפון מחסכונותיי הפרטיים, ואתה השתוללת כמו שלא עשית זאת מעולם. אמרת לי 'או שתתן לי את הטלפון או שתעוף מהבית' ואני לא ויתרתי על הטלפון! אז אתה העפת אותי מהבית. כיום אני משוטט הרבה ברחובות, אני לא טיפש, אני יודע שהרחוב לא טוב, אבל שם אני מרגיש מן שלווה כזו שמיימי לא הרגשתי. פשוט טוב לי שם. אני נראה שם כשווה בין שווים, ונדמה לי שאפילו אנשים זרים מתייחסים אליי בהערכה. לפעמים אני ניגש למישהו ברחוב ושואל אותו איך מגיעים לכתובת מסויימת – אפילו שבאמת אני לא צריך לשם – רק בשביל להרגיש איך הוא עונה לי יפה ומחשיב אותי. נדמה לי שהוא אוהב אותי וזה עושה לי נעים. אבא, אני רוצה שתדע שאחרי הכל – כמה שזה מוזר – אני אוהב אותך ומבקש ממך סליחה שלא הצלחתי לרצות אותך, חשוב לי למצוא חן בעינייך, אבל אני לא מצליח, אני לא יודע מה הבעיה…

אמא!

אותך לא אשכח לעולם! אני אוהב אותך. את תמיד אהבת אותי, בלי תנאים מקדימים ובלי לעשות חשבונות אם התנהגתי טוב או לא, את פשוט אהבת אותי. כל פעם שאני נזכר בך עולות לי דמעות בעיניים. אני רוצה להודות לך על כל הלילות שבהם היית באה אל מיטתי, מחבקת אותי ומנסה להסביר לי – באופן לא משכנע – שאבא לא התכוון להרביץ לי חזק ושהוא אוהב אותי. היום אני מבין שגם את היית מסכנה.

לעולם לא אשכח את שעות אחר הצהריים שהיית באה אליי בגשם – אחרי שאבא העיף אותי מהבית – להביא לי בגדים נקיים וקצת אוכל של אמא. איי, איזה טעם היה לאוכל הזה… אני רוצה לבקש ממך שתאהבי גם את האחים שלי שבבית ואל תתני לאבא להרוס להם את החיים. גם תסבירי להם שאני בסך הכל ילד טוב, שלא יחשבו עליי שאני האח ה"מקולקל" של הבית. אני בסך הכל ילד רגיל שאבא שלו לא אהב אותו מעולם."

אכן תיאור כואב.

מכתב זה ממחיש באופן ברור כי הסיבה ליציאתו של הילד מן הבית הגם שנעשתה בפועל ע"י האב, הייתה הרגשת מועקה וחסר של גילויי חום ואהבה. כמו שהילד עצמו מתאר " היום שאני חושב על זה נראה לי שכמעט מעולם לא חייכת אליי, אף פעם לא נישקת אותי". " כל הזמן כשהייתי בסביבתך – גם אם לא קרה כלום – הייתי חש שאתה כועס עליי". בשיחה עם האב התברר כי הוא אוהב את בנו עד מאוד, אולם כאבו העז לראות את בנו בכורו מתנהג שלא כראוי גרם לו לתסכול עז והוא זה שגרם לו להכותו ולא להראות לו גילויי חום ואהבה. ומתוך רצון לחנכו ולהמחיש לו את חשיבות התנהגותו בעינייו היה מקשיח עמדות ולא היה מוכן לראות בבנו הנהגות גרועות ומעשים אשר לא ייעשו.

ברור שהורים אוהבים את הילדים שלהם אהבת נפש. מעולם לא פגשתי הורה השונא את בנו. אך אנו צריכים להבין כי יכול להיות שההורים אוהבים את הילד אך לא רק שהילד לא מודע לכך אלא הוא חש את ההיפך הגמור. בדורנו כל ילד גדל באופן טבעי בהרגשה שהוא דחוי. המירוץ המטורף של החיים כמעט ולא מאפשר לנו לקיים גילויים מפורשים של חיבה כלפי הילד. העבודה, קשיי הפרנסה, בעיות שלום בית, בעיות בריאות וחוסר הסיפוק שלנו מעצמנו מביא לידי כך שאנו הופכים להיות אנשים מדוכדכים ושקועים בעולמנו הפנימי ובאופן טבעי הילד מרגיש שהוא דחוי. בדורנו, צריכים אנו לפעול מתוך מודעות והחלטיות ברורה שאנו רוצים להיות הורים המגלים רגשות של חום ואהבה כלפי ילדיהם. כיום, לא די בידיעה או הרגשה כללית ש'אני אוהב את ילדיי'. הורה שאינו שם דגש על העניין ואינו מרענן עניין זה מעת לעת בתודעתו, רוב הסיכויים שיפול בפח הנורא הזה מבלי שירגיש בכך, עד ש… עד שזה יתפוצץ!

הצורך הנפשי הבסיסי העז של כל אדם הוא להרגיש אהוב ורצוי. ילד הגדל באווירה שבה הוא חש שאינו אהוב, מתחיל לפתח תחושת מועקה כבידה המשפיעה באופן ישיר על התנהגותו. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, יש ילד שיתחיל לפתח בעיות התנהגות בבית הספר, יש ילד שיפתח הפרעות של קשב וריכוז, ויש ילד שיפתח בעיות משמעת קשות וכדו', תלוי במבנה נפשו האינדיווידואלי.

לא פעם עומדים מחנכים חסרי אונים מול ילד הסובל מבעיות התנהגות קשות ולמרות שמשוחחים עימו הרבה ולמרות שעושים לו 'מבצעים' למיניהם, שום דבר לא עוזר. לעיתים נדמה כאילו הילד בחר בדרכו הקלוקלת במודע והוא החלטי לעמוד במריו עד הסוף. עלינו לדעת שבהרבה מן המקרים האופייניים הללו שורש הבעיה נמצא בתחושת חסר גדול של חום ואהבה מההורים בבית. אל נא נטעה – פעמים שהבית נראה טוב וההורים נראים דואגים ותומכים בבנם, אבל הילד עדיין סובל מחסר חריף של חום ואהבה. מפני שצריך לעשות אבחנה בין מילוי צרכיו הגשמיים של הילד לבין מילוי צרכיו הנפשיים שהם בעיקר החיוך החם, החיבוק, המילה הטובה.

עובדה היא שבהרבה מן המקרים הצענו להורים להעניק חום ואהבה, וגם הדרכנו אותם בעצות מעשיות למען השגת מטרה זו. ובהרבה מן המקרים ראינו שינויים מהפכניים – לא פחות!!! ילדים שהיו מופרעים, אלימים, היפר¬¬־אקטיביים, וביניהם כאלו שכבר אובחנו וקיבלו המלצה לשימוש בתרופות – לפתע השתנו לבלי הכר. לפתע הם שלווים ורגועים. ברגע שמולא הצורך הנפשי העז להרגיש אהוב ורצוי – הילד הפך למישהו אחר לגמרי.

סיכום הדברים:
הגורם המרכזי ביותר לבריחה פיזית או נפשית של הילד מהבית, ומערכיו החינוכיים של הבית תלוי באווירה השוררת בבית בדרך כלל. אווירה קשה מפתחת רצון טבעי ואנושי לברוח מן הסבל ומכל דבר המזכיר אותו, כך שאם האווירה הקשה בבית לוותה בהנחלת ערכים קדושים הרי שגם הערכים נקשרים בנפש הילד כחלק מהאווירה הקשה – זו שהוא כל כך מבקש להתפטר ממנה – ולכן לא פלא שיברח ברגע שיוכל ואף יקצין את עמדותיו לכוון ההפוך ביותר. ומאידך, אווירה של נעימות המלווה בגילויי חיבה עזים מעוררת הרגשת נעימות ורוגע וממילא כל הנחלת הערכים החינוכיים של הבית והאווירה הנעימה הקבועה השוררת בבית הופכות למקשה אחת, ומייצרות קשר פנימי עז למורשת האבות עפ"י עקרון 'חוק ההתנייה'.

מהו חוק ההתנייה אתם שואלים?… המתינו בסבלנות למאמר הבא, חורף בריא!